אוֹדוֹת

שנותיי בישיבת תומכי תמימים בברוניי הותירו בי חותם נצחי, מצפן רוחני שמנחה ומאיר כל יום בחיי.

חברים לכל החיים, מורים מסורים, לימוד מעשיר ואווירה טבועה עמוקות בחסידות: אהבה אמיתית להשם, לתורה ולזולת.

ישיבת ברונוי היא הרבה יותר ממקום לימוד. זהו עולם אחר, מקום בו נחווים שמחה עמוקה וכנות טהורה מדי יום. מקום בו האדם כבר חי עם המשיח.

אני מרגיש קשר הדוק לישיבת ברונוי. מיד לאחר המלחמה, מרגע ייסודה, סבי וסבתי למדו שם. נשלחו על ידי הרבי למרוקו ותוניסיה, שם הם ייסדו בתי ספר שהכשירו אלפי תלמידים בדרך התורה. אבי למד גם הוא בברנוי לפני שהפך לשליחתו של הרבי בקאן. אני הלכתי באותו מסלול וזכיתי ללמוד שם בתורי. כיום, אני שליחתו של הרבי במונקו.

חברים רבים של הישיבה הפכו גם לשלוחים של הרבי ברחבי העולם.

אורו של ברונוי זורח אפוא הרחק מעבר לחומותיו.

כיום, אני בת מזל עצומה שבני לומד שם גם כן. אני מאחל לכולם את אותה הזכות.

תקופתי בישיבה בברוני, צרפת, הייתה חוויה טרנספורמטיבית באמת. זה לא היה רק מקום לימוד, אלא סביבה שפקחה את עיניי לממדים העמוקים יותר של התורה.

דרך לימוד הניגלי והחסידות, לא רק צברתי ידע, אלא גם למדתי כיצד לשלב תורות אלו בחיי היומיום שלי בדרכים מעשיות ומשמעותיות.

חוויה זו הועשרה בזכות האנשים יוצאי הדופן שפגשתי שם: רבנים, משפיעים ותלמידים אחרים, שחמימותם, חוכמתם וידידותם הותירו בי חותם בל יימחה.

הישיבה לא הייתה רק מוסד אקדמי; היא הייתה קהילה ובית שממשיכים לעורר בי השראה מדי יום.

הגעתי לישיבה מישראל. אין מחסור בישיבות טובות בארץ הקודש, אבל ישיבה כמו ברונוי לא קיימת בשום מקום אחר בעולם. הלימוד, ההתכנסות, החמימות והאווירה הייחודית ששררה בין כתליה נותרו איתי עד היום.

כעת, כשליח ורב קהילה בראשון לציון, אני מודה לישיבה על הבסיס האיתן שהיא סיפקה לי. את מה שלמדתי שם, אני שואף להעביר הלאה לתלמידיי ולחברי הקהילה שלי.

זכיתי לבלות יותר מחמש שנים מעצבות בישיבת תומכי תמימים בברוני, צרפת - אותה ישיבה שבה למד אבי ובה חונכו חסידים גדולים כל כך. בגיל 14 בלבד עברתי ממלבורן, אוסטרליה, ומרגע שהגעתי הרגשתי בבית. החמימות והמסירות של הרבנים, ובמיוחד של המשפיע שלי, רבי זלמן סגל, העניקו לי תמיכה והדרכה בלתי מעורערות, וטבעו בי אהבה עמוקה לתורה, למצוות, לחסיד ולקשר עם הרבי.

המעבר מישיבת קטנה לישיבה גדולה היה צעד משמעותי, אך הישיבה נתנה לי את הכלים לצמוח - הן מבחינה רוחנית והן מבחינה אישית. לאחר סיום לימודיי, זכיתי לחזור כשליח לשנתיים נוספות, לחזק את חסידותי ולטפח אהבת ישראל עמוקה - אהבה לכל יהודי.

כיום, בשליחותו של הרבי בבית הספר לעסקים לאודר בווינה - האוניברסיטה היהודית היחידה באירופה - אני רואה ממקור ראשון כיצד היסודות שלמדתי בישיבה ממשיכים לעצב את חיי. התורות, ההשראה והערכים שאני נושא איתי מדי יום משפיעים לא רק על תלמידיי וקהיליתי, אלא גם על משפחתי שלי.

אם אתם תוהים היכן ללמוד, אל תהססו - ברונוי הוא המקום להיות בו.

אני אסיר תודה לנצח על החוויה שלי בישיבה, ומי ייתן וכולנו נזכה לביאת המשיח בקרוב מאוד, בזמננו.

את כל זיכרונותיי מהישיבה ניתן לסכם במשפט אחד: כל מי שמסיים את לימודיו בתומכי תמימים הוא אור לעולם. לכל מי שעבר את לימודיו בברוני יש מאפיין ייחודי שאין לאלו שלמדו במוסדות אחרים. הדאגה לכל יהודי שם עמוקה יותר. כל עבודת הקודש שלך לאורך חייך מושפעת מהשנים האלה שבילה בישיבה.

למדתי בישיבה בין השנים 1982 ו-1987. מבחינה חומרית, האוכל והתנאים היו קשים. בוודאי שלא רעבנו, אבל האפשרויות היו מוגבלות, ואשרי מי שהיה ברשותו המפתח למטבח... מבחינה רוחנית, למדנו בקפידה; השיעורים היו עמוקים ומפוארים, וההתוועדויות היו בלתי נשכחות. זכיתי להיות ראשון בתחרויות לימוד התלמוד והתניא. הספרים שקיבלתי כמתנות עדיין יושבים בגאווה על מדף הספרים בסלון שלי, מזכירים את הימים המבורכים ההם ומשמשים כבסיס לחיי הרוחניים.

אני זוכר היטב את הרב שמואל לבקובסקי, ששיעוריו נלמדו בעדינות רבה, ובמיוחד את הרב יהל קלמנסון, ראש הישיבה, שידעו ושיעוריו היו, ונשארו, אוצר אמיתי של גאונות. זכיתי להיות חזן בישיבה פעמים רבות בשבתות, וזה תפקיד שאני מעריך עד היום. הזכרונות המתוקים ביותר של נעוריי הם אלה של הישיבה.

בישיבה שלטה פשטות טהורה שכיום נעלמה. פשטות ויופי רוחני שקשה למצוא במקומות אחרים.

אני מודה לאבי על ששלח אותי לשם, ולהנהגת הישיבה על החינוך יוצא הדופן שהעניקה לי.

ותודה לרבי על הזכות לקחת חלק בבניית מוסד יקר ערך זה.

למדתי בישיבה בשנים תשע"א ותשע"ב. בישיבה ספגתי כמות עצומה של אהבת הזולת, אמונה, אמון, ומעל הכל, חסידות. בעיניי לא הייתי בין התלמידים הטובים ביותר, אבל אהבתי את הישיבה מאוד. כל רגע שביליתי בה חקוק בזיכרוני ובליבי.

כיום, כרב-סרן וקצין בצה"ל, בעל תפקיד חשוב ומשמעותי ביותר להגנת ישראל, עם אחריות כבדה על כתפיי ומפקד על עשרות חיילים, אני עדיין שואב כוחות מהישיבה. לפעמים, כשאני מתקשה לקבל החלטות או מתמודד עם אתגר עצום מול חייל שעובר משפט או מתנהג בצורה לא הולמת, המחשבה הראשונה שעולה לי בראש היא: כיצד היו פועלים הרב זלמן סגל, הרב יחיאל קלמנסון או הרב יצחק נמנוב במצב כזה? מה היו אומרים? איזה מסר היו מעבירים?

הישיבה עדיין בליבי, והיא עדיין שם כדי להאיר את דרכי באתגרים הצפויים לי.

לפעמים אני מתגעגע לזמן הזה בישיבה וחש רצון עמוק לחזור, אפילו אם רק ליום אחד.

הייתה לי הזכות ללמוד בברוניי במשך שלוש שנים בישיבת גוודולה.

זוהי חוויה שתישאר חקוקה בליבי לנצח.

מקום זה הוא אי של קדושה ורוחניות בתוך עולם חומרי.

שם, אנו חשים שהאלוהות מובנת מאליה ושהעולמות נמצאים בהתחדשות מתמדת!

אבי, שלמד גם הוא בברונוי בשנות ה-70, תמיד סיפר לנו בנוסטלגיה על התקופה הזו בחייו. הוא אמר שברונוי היה מקום שבו "צימצום" (הקיצור האלוהי) מעולם לא היה בעל אחיזה.

וכשלמדתי שם בעצמי, יכולתי לראות כמה מעט השתנה...

צוות המורים המסור והיוצא דופן, חברי החסידים, ההנהלה המגלמת דוגמה חיה לחסידות ולקשר עם הרבי, וכל זאת בסביבה אידילית, בלב יער, עם תנאים חומריים מצוינים - כל אלה הופכים את הלמידה בישיבה לחוויה המעצבת את אישיותנו למשך שארית חיינו.

אני שמחה שהייתה לי הזכות הזו, ותמיד אהיה אסירת תודה על כל מה שקיבלתי במהלך שנות הלימודים הללו במקום הקסום הזה!

אפילו היום, בשליחותי כרב בית חב"ד, אני משתמש ללא הרף בכלים שרכשתי בברוני.

הייתי שמח לקחת את הקהילה שלי לבלות שבת בברוני - אז כל מה שאנחנו לומדים יחד יתעורר לחיים לנגד עיניהם...

שמי שלום לזר, שליח הרבי ורב בעיר סוצ'י, רוסיה. גדלתי במוסקבה, שם השלמתי את לימודיי הראשונים. לאחר שסיימתי את לימודיי בישיבת קטנה, בחרתי להמשיך את לימודיי בישיבת תומכי תמימים בעיר ברונוי, צרפת.

במבט לאחור, אני מחשיב את התקופה שלי בברנוי כאחת התקופות המעצבות והמשמעותיות ביותר בחיי. מהרגע שהגעתי לישיבה, הרגשתי בר מזל ואסיר תודה. החום, המסירות והיחס האישי שהפגינו המורים והמדריכים הרוחניים יצרו סביבה תומכת שבה חבריי ואני יכולנו לצמוח ולהתפתח מדי יום.

ישיבת ברונוי הייתה הרבה יותר ממוסד חינוכי; היא ייצגה עבורי בית חם ומקום שעיצב את אישיותי ואת מסעי הרוחני. שם, לא רק שרכשתי הבנה עמוקה של התורה, אלא גם קיבלתי את הכלים והפרספקטיבות לבניית חזון חיים משמעותי, המחובר עמוקות לתורתו של הרבי מלובביץ'.

גם היום, בעבודתי כשליח וכרב, אני שואב השראה מהאור והתורה שקיבלתי במהלך שנות לימודי בישיבה. הערכים והכישורים שרכשתי שם מלווים אותי בכל צעד ושעל, ואני שואף להעביר אותם לכל אדם שאני פוגש, במטרה להאיר את עולמו בתורה חסידית ובאהבת ישראל.

כשאני מהרהר על תקופתי בישיבת ברונוי, אני מתמלא בתחושה עמוקה של הכרת תודה וחמימות. כבר מההתחלה, עוד לפני שהגעתי לישיבה, הרגשתי את החסד והמסירות המגדירים את המקום הזה. ההנהלה עשתה כל שביכולתה כדי להבטיח שאוכל ללמוד בישיבה, וסידרה את שכר הלימוד שלי כדי שאוכל להתמקד בלימודים מבלי לדאוג לדאגות כלכליות. הייתה לכך השפעה עמוקה עליי, אך זו הייתה רק תחילתה של המסע יוצא הדופן שעתידה לחוות שם.

כשהגעתי לישיבה, הייתי חדש בעולם חב"ד, וחשתי גם התרגשות וגם תחושה מסוימת של חשש. מההתחלה קיבלתי תמיכה בכל שלב. התחלתי בשיעור ג' בישיבה קטנה, שם הרגשתי מהר מאוד שאני יכול להביע בגלוי את שאלותיי וחששותיי בפני הנהלה. הם הנחו אותי בתשומת לב רבה, והשקיעו זמן ומאמץ כדי להבטיח שאתקדם, לא רק בלימודים, אלא גם בהתפתחות האישית שלי.

אחד הדברים החיוניים שלמדתי בברנוי היה איך ללמוד באמת. לימדו אותי איך לנתח טקסטים, איך לכתוב סיכומים (סיכומים) ביעילות, וחשוב מכל, איך לגשת ללימוד בתשוקה ובבהירות. וכשזה הגיע לחסידות, תחום חדש לחלוטין עבורי, נדהמתי מההשקעה של הישיבה בסיוע לי להבין ולהעריך את הלימוד הזה. זה אפשר לי למצוא חיבור אליו שעדיין מזין אותי היום.

במעבר לישיבה גדולה, היה לי בסיס איתן לבנות עליו. האווירה החסידית בישיבה הייתה כה מעוררת השראה עד שהמשכתי לצמוח, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה רוחנית. השיעורים, ההתוועדויות, תשומת הלב של הנהלה והרמי״ם, כמו גם השיחות המעמיקות שניהלנו, מילאו תפקיד מהותי בהכשרתי ובהתפתחותי. החמימות והכנות של ההנהלה, המחויבות האמיתית שלהם לעבודת השם, הותירו עליי רושם עמוק. זה זרח בכל אחת ממעשיהם, ודוגמתם נתנה לי השראה לחיות חיים של אמת ומסירות.

מעורבותם של השלוחים והקמפיינים שלהם הוסיפה אנרגיה ומוטיבציה יוצאות דופן לחווייתי. בין אם באמצעות שינון טקסטים או השתתפות במנצחים, עודדו אותי להיות חלק ממשהו גדול, משהו קונקרטי, שהביא מימד חי ודינמי ללמידה ולצמיחה שלי.

כיום, כמורה לילדים צעירים, אני יכולה לומר בוודאות שדרך ההוראה שלי והערכים שאני מעבירה להם מגיעים ישירות מתקופתי בברוני.

אני גם מעורב בבית חב"ד, שם אני מלמד שיעורים שבועיים ומשתתף בחגיגות חגים, ואני יודע שהמחויבות והמוטיבציה שלי נובעות ישירות מכל מה שספגתי במהלך שנותיי בישיבה.

היבט חשוב נוסף של שהותי בברוניי היה ההזדמנות ללמוד ספרות. תמיד ריתק אותי הכתיבה, והישיבה אפשרה לי לגלות את האמנות הקדושה הזו. כיום, אני גאה לומר שאני סופר, וזאת בזכות הלימוד וההדרכה שקיבלתי בברוניי. המיומנויות שרכשתי שם העשירו את חיי והפכו לחלק בלתי נפרד משירותי להשם.

כשאני חושב על ברונוי, תחושה עמוקה של הכרת תודה וחמימות ממלאת אותי. ישיבה זו היא, ותמיד תישאר, מקום של אמת, חסידיות וחסד אמיתי. הלימוד שקיבלתי שם ממשיך להדריך אותי מדי יום, ואני אהיה אסיר תודה לנצח על ההשפעה שהייתה לה על חיי.

תודה לך, ברונוי, על כל מה שנתת לי. מי ייתן ותמשיך להיות מקור אור עבור רבים אחרים.

קודם כל, תודה ענקית על כל השנים הנפלאות הללו במהלכן זכיתי ללמוד בישיבה.

אני הדור הרביעי המקושר לברונוי:

סבא רבא שלי, רבי חיים הלל אזימוב, גייס כספים לישיבה. סבי, רבי שמואל אזימוב, למד שם כל חייו. אבי, רבי לוי אזימוב, היה גם תלמיד בישיבה זו. וזכיתי להמשיך בדרך זו.
ישיבת ברונוי היא מקום ייחודי. הרבי עצמו אמר שהיא "בדמותה של ליובאוויטש", והקמתה נחשבת לאחת המהפכות הגדולות של היהדות הצרפתית - "בירור" עמוק שהוביל לגאולה.

אני רוצה לשתף בכמה חוויות מיוחדות שחרוטות בזיכרוני:

האווירה

אני עדיין זוכר בבירור את היום הראשון שלי בישיבה, ראש חודש אלול. שבועיים קודם לכן חגגנו את ט"ו באלול, היום בו נוסדה עמותת תומכי תמימים. האווירה של אותו יום הייתה בלתי נשכחת.

הקירות היו מכוסים בפוסטרים שהסבירו את משמעות התאריך הזה, הריקודים היו תוססים, ומעל הכל, ההתוועדות הגדולה קיבצה את 400 הבחורים עם הנהגת הישיבה והמכפידים.

לאחר מכן כל כיתה המשיכה להתוועד עם המכפיה שלה עד שעות הלילה המאוחרות. הם דיברו על חשיבותם של תומכי תמימים, על זכות ה"תמים", ועל המסירות הנדרשת מ"היוצאים למלחמה מבית דוד".

כילד בחור בן 13 שנכנס לישיבה, לחוויה הזו הייתה עליי השפעה עמוקה.

תשומת לב לכל אדם

למרות שברונוי היא ישיבה גדולה, ולפעמים אפשר להרגיש בה אבוד, הרבנים, ההנהגה והמכפידים תמיד שאפו לתת יחס אישי לכל אדם.

אני זוכר שלמכפיה שלי הייתה רשימה ארוכה של בחורים שרצו לדבר איתו, אבל כשהגיע תורנו, הרגשנו כאילו אנחנו הדאגה היחידה שלו, כאילו היה לו את כל הזמן שבעולם רק בשבילנו.

קפדנותם של סדרים – השפעה לכל החיים

אחד מעמודי התווך של ברונוי הוא כבוד לסדרים וקבלת העול, אלמנטים המעצבים את האדם ומסמנים אותו לכל החיים - הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית.
אלו רק חלק קטן מהדברים הרבים שאפשר לכתוב על הישיבה. אבל מילים לא יכולות לבטא את ההשפעה העצומה שיש לה על חיינו.
תודה ענקית לכל הצוות - להנהלה, למשפיעים ולרבנים - שתמיד עשו כמיטב יכולתם כדי שכל בחור יוכל לפרוח, הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית. בזכותכם, אנו גדלים כחסידים, מחוברים לרבי.

למדתי בישיבה במשך שלוש שנים (1967-1968-1969).
באתי מתוניסיה, שם הוריי היו שליחים של הרבי. כיום אני חליא"ה בעיר ניס.
ובזכות ה', בעזרתו ובברכת הרבי, ייסדנו קהילה משגשגת, מוסדות, וגם שליחים רבים אחרים שהצטרפו אלינו במהלך השנים.
שנות הלימוד הללו בישיבה חיוניות לחיי החסידות בכלל. אך מעל לכל, הן מספקות לנו את הבסיס לאחריות קהילתית - הוראה, העברת המסורת ושימורה. הן גם מספקות לנו ניסיון יקר ערך בתקשורת עם אחרים. ואכן, בישיבה זכיתי (כמו רבים אחרים) לחלוק את ידיעותיי עם תלמידים שהגיעו במהלך חופשותיהם כדי להרוות את צימאונם ללימוד תורה, מצוות וחיים יהודיים באווירה החמה של חסידות חב"ד.
זכיתי לראות גם את ילדיי וחתניי לומדים בישיבה, ובעזרת ה' זה יימשך גם בעתיד.
אני מודה לישיבה מכל הלב!

אני עדיין זוכר את היום הראשון שכף רגלי דרכה בישיבת ברונוי.

זו הייתה תחילתה של החוויה היפה ביותר בחיי. גיל ההתבגרות אינו תקופה קלה, אך לחיות אותה בישיבה, ובמיוחד בברוני, היה מקור לנחמה והתעלות רוחנית עבורי.

מההתחלה, המורים הטמיעו בנו אהבה ותשוקה ללימוד תורה ועבודת קודש. עד היום אני עדיין מוקיר את תובנותיה העמוקות של טניה, שלא לדבר על האנקדוטות הרבות מלאות החום והחוכמה שלימד הרב שמואל ברודוביץ'.

סבלנותו וטוב ליבו של הרב בערלה ממשיכים להוות לי השראה בשיעורי הגמרא שלי. וכמובן, איך אוכל לשכוח את ההתלהבות והחיוך של הרב שמואל פרנקל, או את הרוגע והבהירות של הרב מנדל אידלמן, לו אני אסיר תודה במיוחד? בזכותו הצלחתי ללמוד יידיש, שפה שאני מעריך מאוד (במיוחד בהיותי ממוצא ספרדי).

אבל איך אפשר לדבר על ברונוי בלי להזכיר את ההתוועדויות המפורסמות והבלתי נשכחות שחווינו? התכנסויות חסידיות אלו, בהן הרבנים השונים שינו לחלוטין את גישתם, ושיתפו בכנות את הנושאים שהיו קרובים לליבם.

רבי ירמיהו נתן, למשל, היה מספר לנו לעתים קרובות את אותו סיפור מספר פעמים בשנה. זה לא שהוא חזר על עצמו: הוא רצה שהמסר ייטבע בנו. הוא בטח סיפר אותו שלוש פעמים לכל היותר, אבל עד היום אני עדיין משתף אותו בבית חב"ד שלי ועם ילדיי. סיפור זה מספר על חסיד שהרבי שלו המליץ לקרוא את ה"נח". לאחר שקרא את הקטע על הנביא אלישע, שהקים לתחייה ילד קטן, חסיד זה, בפשטותו, לא היסס, מאות שנים לאחר מכן, לחקות את הנביא כדי להציל את בנו.

זה מה שהישיבה העבירה לנו: פשטות והתקשרות לדברי הרבי.

גם בברונה הייתה שמחה נוכחת בכל מקום. איך אפשר שלא להיזכר בחיוך ובחום של הרב מנדל אברהמס, שלא היסס לרקוד עם נער שזקוק לעזרה? איך אפשר לשכוח את השיחות המרתקות עם מנהלי היקר, הרב יואל אידלמן, שתמיד הקדיש זמן להסביר ולהסביר מחדש, בהומור העדין שלו, מדוע יש להימנע מהתנהגויות מסוימות?

אבל ברונוי היה גם רציני וכנה, כפי שגולם במיוחד על ידי הרב דוד פורסט. כמה פעמים נכנסתי לזאל (חדר הלימוד) אחרי הצהריים ומצאתי אותו לבדו, מתחת לטלית שלו, מתפלל לאלוהים בכל ליבו?

במהלך שנת הלימודים הרביעית שלי, זכיתי לישון בביתו של הרב יצחק נמנוב. האם לא היה עוד מקום בחדר השינה? אין בעיה, הרב נמנוב קיבל את פנינו במרתף הנוח שלו.

אז זכיתי לחוות ממקור ראשון מהו חסיד אמיתי: מישהו שכל דאגתו היא רווחתם הרוחנית של בחוריו. ימים ספורים לפני חודש ניסן (החודש המלא היחיד בשנה שבו בחוריו נעדרים מברוני), שמעתי את רב יצחק, בעודו הולך במסדרונות, עונה לתלמיד מבוגר ששאל אותו לשלומו. לאחר מכן הוא ניסח מחדש את התלמוד (סוכה נה ע"ב) באומרו: "קשה לי הפרידה שלנו").

באותה שנה השתתפתי גם בשיעורי החסידות המרגשים ביותר בחיי (ואני מתכוון לזה בכוונה תחילה). הרב זלמן סגל היה זרז אמיתי לתשוקתי לחסידות. אפילו התלמידים הקשים ביותר הודו, "אי אפשר שלא להקשיב למה שהוא אומר. הוא חי את זה בעוצמה כזו שאתה נאלץ להקשיב."

לבסוף, עליי להודות שברונוי אינו חלק מעברי. רגעים אלה עיצבו את מי שאני ואת מה שאני עושה היום. תורות אלה נותנות לי את המוטיבציה לבצע את הפרויקטים הרבים שלי. בכל פעם שאני חוזר לשם, תחושה של רווחה וחום עמוק פולשת אליי, ואני נזכר כמה אני אסיר תודה על כל מה שהישיבה הזו העבירה לי.

לאורך כל חיי אהיה אסיר תודה לישיבת תומכי תמימים בברוני, כמו גם להדרכתה החומרית והרוחנית, שקיבלה אותי בזרועות פתוחות ואפשרה לי לעמוד זקוף בלימוד, בתפילה ובדרכי החסידות בצעירותי, מגיל ארבע עשרה ועד גיל שמונה עשרה.
כיום, כשליח, אני מבין עוד יותר את הזכות העצומה והעושר הרוחני שקיבלתי במהלך לימודיי בישיבה. אני שואף להעביר את היסודות הללו הלאה לתלמידיי ולקהילה שלי.